כיכר רבין, השבוע. קבוצת תיירים פוקדת את זירת הרצח של ראש הממשלה הישראלי, מקשיבה להסבריו של המדריך המלווה. אף אחד מהם לא שם לב שממש בסמוך עומד לעיני מצלמה איש שהיה שם לפני 24 שנים. האיש שניצב ממש מאחורי גבו של ראש הממשלה בתוך השטח הסטרילי, שאותו עקף הרוצח ולצדו שלף את האקדח היורה.
אבל מי, בעצם, שמע על מורדי ישראל, הסטודנט לתקשורת שהיה במשימה לימודית באותו ערב בכיכר? הוא העיד בוועדת שמגר שחקרה את הרצח ולאורך השנים התראיין כמה פעמים, אבל שמו לא נחקק בזיכרון הקולקטיבי.
"אותי לא מעניין ערך בוויקיפדיה", אומר השבוע מורדי, יליד ותושב קריית גת. "כן מעניין אותי לספר את הסיפור האמיתי. אנחנו בימים של תיאוריות קונספירציות סביב הרצח וחשוב לי לומר שהדברים קרו. שהם כפי שהם. אני הייתי שם".
ואז נשמעה הירייה הראשונה
בתחילת ערב הארבעה בנובמבר, משימתו של מורדי, אז בן 25, לא נראתה לו כל כך פשוטה, ובוודאי לא דמיין שייקלע לזירה היסטורית. במסגרת משימת הגמר שלו בלימודי התקשורת במכללת תל אביב הוא התבקש לראיין כמה שיותר פוליטיקאים בעצרת השלום שארגנה מפלגת העבודה.
הוא לקח חלק בעצרת ולקראת סיומה התקדם לכיוון שממנו עלו וירדו נבחרי הציבור. להפתעתו, נכנס בקלות לאזור שמתחת למדרגות עיריית תל אביב, וגם לאחר שפונה מ"השטח הסטרילי" נכנס אליו שוב בקלות, עם רשמקול בידו ותיק עמוס על כתפו.
כשראש הממשלה ירד במדרגות ומורדי ראה אותו לנגד עיניו הוא לא האמין עד כמה קרוב הגיע אליו. הוא הספיק לשאול אותו "אדוני ראש הממשלה, מה דעתך על העצרת" - ובדיוק אז נשמעה הירייה הראשונה.
מורדי היה כל כך לא קשור לזירה - שחודש לקח למשטרה לזהות את "הכתב האנונימי" שהשתחל אליה.
בעבר היה שדר ברדיו דרום, כיהן כמנכ"ל אגודת הסטונדטים של מכללת אחווה. היום, כמה סימבולי, הוא מורה להיסטוריה ולאחרונה ייעץ לבמאי ירון זילברמן בסרטו "ימים נוראים", בכל הנוגע לזירת הרצח.
מבחינתו לימוד ההיסטוריה הוא שליחות: "כסטודנט לתקשורת אני סיקרתי את כל מה שהיה באותה תקופה. ההליכה לכיכר היה רק חלק מפרויקט הגמר. הייתי בכיכר ציון, ראיתי את החבר'ה עם הלפידים, ריאיינתי אנשים. היום חשוב לי לומר שלא הייתה קונספירציה. הדברים הם כמו שאנו רואים אותם. יגאל עמיר הסתנן לזירה, בדיוק כפי שאני נכנסתי אליה בלי שאף אחד בדק".
לאורך השנים זיכרון אותם רגעים לא הירפה ממנו. "בעבר מאוד כעסתי ככה על הגורל שהציב אותי שם באותם רגעים. שאלתי את עצמי למה דווקא אני. באותם רגעים של סיום החיים של רבין המבטים שלנו הצטלבו. הוא הסתכל אחורה במבט מבוהל ואני חושב שאולי זה היה המבט האחרון שהוא ראה, מה הוא חשב באותם רגעים. גם חשבתי מה היה קורה אם הייתי כן מצליח להזיז את היד לרוצח, מה היה קורה אם יכולתי ככה להתנפל ומהצד השני - אם הייתי זז טיפה ימינה, גם אני הייתי יכול לחטוף כדור. לפעמים ההיסטוריה מייעדת לנו כל מיני תפקידים ואין לי הסבר למה זה הייתי אני".
לשחזור הרצח, איך קרה שהחומרים שהקליט בזירה לא נשארו ואיך גילתה המשטרה, רק חודש לאחר הרצח, מיה "הכתב האנונימי" שהיה בזירה - צפו בכתבה.
2019-11-02 10:31:00Z
https://news.google.com/__i/rss/rd/articles/CBMiJWh0dHBzOi8vbmV3cy53YWxsYS5jby5pbC9pdGVtLzMzMjA5NzfSAQA?oc=5
0 Comments:
Post a Comment